<h1>נ"ב ע"א</h1>
<h2>דף יז.</h2>
על אשר נגשו למשפט בני ראובן שהיו משתי נשים אחת מתה בחייו והשנייה מתה אחר מותו שני שנים. והנה עתה קרוב לי"ח שנים אחר מות ראובן תובע בן ראובן מן הראשונה שליש מן הבית שהיה ממושכן לאביו מן הגוי והנה נחלט אחר מותו וגם שכירות תובע. ובן השנייה השיב, אמנם הבית השלכנו ממנו אחר מות אבי עד שהשחדתי עירונים להוציא יותר משויו. וכן העידו ראשי קהל על פי החרם. ועוד י' שנים אחר מות אבי הוצאתיו וקניתיו והחליטו לי בערכאות של גוים כמשפטם וישבתי בו שני חזקה. ועוד כי לא היה לאמו עם הבית שליש כתובתה. ועוד שואל אני ותובע חסרון כתובתה ממך כי נשאר לך ממון מאבינו בלומברדיאה. והשיב בן הראשונה, משל אבי אין בידי כלום בתורת ירושה. ועוד כי סלקתי ממך בדבר מועט מכתובתה ופרעתיה וגם כתובתה החזירה לי ואיננה (בידכם) [בידי] אבל איבדתיה. ובן השנייה אומר לא (פרעה) [פרעת] כתובתה אבל א[י]ני יודע [היכן] הכתובה. ונחלקו הדיינין, יש שאומר שלא יגבו כיון שאין שטר הכתובה בידו. דעתי נוטה לפי עניות חוסר לבי עם קבלתי, שאם בני השנייה תובעין הבית מכח כתובת אמם, שגובין בלא שטר כתובה בין היא בין יורשיה, וגובין בין עיקר כתובה בין תוספת כתובה כיון שהמנהג לכתוב לעניות ולעשירות בשוה. דגרסינן בפ' שנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א], הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ופר"ש וגם שאר רבותי', מעשה ב"ד כגון חלטאתה ואדרכתה וכתובה שהוא תקנת חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואפילו למאן דאית ליה כתובה דאורייתא, תקנת חכמים היא שאפילו לא כתב לה דגביין ממשעבדי. וכן שטר שיש בו הנפק ומזון (הבנות) האשה והבנות הוי מעשה ב"ד, והטוען אחריהן פרעתי לא אמר כלום אע"פ שאין שטר כתובה בידו דאלים מעשה ב"ד כמאן דכתיב וחתים אפי' אין שטר כתובה בידה כדמשמע התם בשנים אוחזין. ואי קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דאמר [שם ט"ז ע"ב] המוצ(י)א שטר הקנאה בשוק אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישי' לפירעון ולקנוניא, ותו קשיא מדתני' [שם ז' ע"ב] המוצ(י)א שטר כתובה בשוק לא יחזיר וכו', תריץ שאני נפל דאיתרע ליה דחיישינן אילו לא נפרע לא היה משליכו בשוק במקום הפקר, אבל אי טעין אבדתיו לא נאמן לומר פרעתי כך קבלתי מאבא מרי. ואף בתשובת רבינו יב"א מדין כתובת אלמנה תירץ ופסק דבלא שטר כתובה גביא בכח מעשה ב"ד אפי' איבדתה. ור' יוחנן לטעמיה דכותבין שובר, כדאיתא בפ' גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א], והילכך לדידיה ליכא למיחש לתקלה דילמא הדרא גביא, כדפרכי' בפרק הכותב [כתובות פ"ט ע"א] ממתני' דהוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה ש"מ כותבין שובר, דלמאן דאית ליה כותבין שובר אתיא מתני' בפשיטות, ורב ושמואל דסבירא להו אין כותבין שובר אינהו הוא דדחיקי לאוקמי כל חד וחד כדמוקי לה התם. ונראה דאפי' רב ושמואל מודו לר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולא חיישי' לפרעון, אלא דחיישינן לכתחילה כי אתו לקמן כיון דלא (סמכי) [סברי] כתבי' שובר, כיצד נתקן הדבר בענין שלא תגבה ותחזור ותגבה, וקאמר רב משום הכי דבגט גובה עיקר ובכתובתה תוספת ושמואל משני דבמקום (שכתבה) [שכותבין] ואומרת לא כתב לי עליה להביא ראייה, אבל אי מודה שכתב לה לא מגביה להו ולאו משום חששה דנפרעה אלא כדי שלא תחזור ותגבה. ונפקא מיניה, דהיכא דליכא למיחש לתקלה, כגון הכא שהודה בן הראשונה בפני ב"ד שלא נשאר לו משל אביו בירושה כלום דהשתא ליכא למיחש כי מגבי ליה מהאי קרקע שהן באין לדון עליו שאינה שוה שיעור כתובה, אין לחוש דילמא הדרא וגביא אפי' אי לא כתבינן שובר שנגבה אותה או יורשיה בלא שטר כתובה לכולי עלמא דאין כאן מכשול. ולפירעון לא חיישינן. וכבר היה לעולמים ואין כל חדש מעשה ברינשבורג כזה, והיה הר' יצחק הלבן זצ"ל דיין ונחלקו ופסק הדיין בעניין זה מסברא שכתבתי שהיו עדים שנשרפה הכתובה וליכא תקלה והגבה ליורשין את הכתובה והתוספת. ושלחו הדברים לרבותי' שבצרפת והתשובה בידי כללם. ודעו לכם רבותיי כי גם על ידי [היה] המעשה באלמנת ר' משלם ב"ר יוסף. ואני הייתי מן הדיינין ומורי הרב אבי היה אפוטרופוס של האלמנה והגבינוה כתובה ותוספת כתובה בלא שטר כתובה, וסמכנו על פר"ש ורבי' יב"א דהילכתא כר' יוחנן, וכ"ש הכא דליכא תקלה דליכא מאן דפליג כדפרישית לעיל.
ואמנם אודיעכם כי מר רב צמח גאון נמי כתב בתשובתו הכי דלא חיישינן לפירעון כמו שכתבנו הכל בין אעיקר בין התוספת. ושדרו רבנן דמתיבתא הך תשובה דרב צמח לקמיה דרב האי גאון זצ"ל ופליג עליה ואמר כל היכא דליכא קמן הכתובה חיישי' לפירעון בין אעיקר בין אתוספת כההיא דהמוצ(י)א שטר הקנאה וכההיא דהמוצא שטר כתובה בשוק, עיקר ראייתו מיכן, וההיא דשלהי הנושא [כתובות ק"ד ע"א] דאין שטר יוצא מתחת ידה, פי' דהתם מיירי כגון דלא חיישי' לפירעון אלא שאנו חוששין שמחלה משום טובת שנהנית מן היתומין ולגבי דהכי הוא דמפלגינן בין שטר כתובה בידה ולא שטר כתובה בידה, וגם אמוראי נחלקו התם אם מחלה התוספת והעיקר או רק העיקר, אבל אי טענו פרעתי חיישינן לפירעון ולא גביא כלל אם אין (בידם) [בידה] כתובתה. וסוף דברי התשובה כתב וראוי לעשות הפשרה ביניהם. ומדברי ר' יוחנן לא הזכיר כלל בתשובתו. וראיותיו יש לדחות דשאני נפילה דאיתרע כדפרישית לעיל. והרב ר' חיים כהן סבירא ליה נמי דרב ור' (חנינ') [יוחנן] לא פליגי אלא שמפרש דברי ר' יוחנן שלא כפירוש כל רבותי, כי תופס כדברי רב האיי, ומפרש, הטוען והמערער אחר אותו מעשה שתקנו ב"ד שתגבה אשה בגט בלא כתובה, כדתנן, לרב ושמואל כדאית להו, לא אמר ולא כלום דליכא למיחש לתקלה כדאיתא בכתובות, אבל לפירעון לא חיישינן אפי' לר' יוחנן היכא דאמר פרעתי ואין בידה גט וכתובה. וראייתו מהמוצ(י)א שטר כתובה. ועל פי זאת השיטה מפרש כל ההלכה דהכותב והאריך, ולישנא דהטוען אחר מעשה ב"ד ולישנא דאמר רב [כתובות פ"ט ע"א] כל הרוצה להשיב יבא וישיב חדא היא. ובירושלמי בפרק הכותב [ה"ט] גרס א"ר יוחנן העורר אחר מעשה ב"ד לא אמר ולא כלום. ועוד אמר הרב דהא דפליגי ר' יוסי ורבנן [ב"ב ק"ע ע"ב] בכותבין שובר ה"מ בהלוואה דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בגט פשוט [קע"א ע"ב] אבל גבי כתובה לכולי עלמא אין כותבין שובר. והיינו דפריך בכל דוכתא [כתובות ט"ז ע"ב] אכתובה, ש"מ כותבין שובר, והוצרך אביי [סוטה ז' ע"ב] לסתור המשנה ולהגיה תני מקרעת, ואי איתא דפליגי בכתובה לוקמה כר' יוסי דכותבין שובר ולא יגיה המשנה. אלא ש"מ דלא פליגי בכתובה. ויש לדחות דלכולי עלמא בעי לאוקמה. כתבתי לך דברי אילו ואילו. ואנו סמכנו הלכה למעשה אדרב צמח גאון ושאר הגאונים דלעיל, כי ראיות רב האי גאון לא ישרו בעינינו כדפרישית. ואף כי לא פירש דברי ר' יוחנן בתשובותיו כהרב ר' חיים כהן.
והיכא דאתו יורשין לדון זה עם זה כעובדא דידכו, סבירא לן נמי אפי' אין שטר כתובה בידם כאשר הוכיח רבינו יצחק הלבן זצ"ל מדמסייעי' לר' אלעזר בפ' כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"א] מההיא דתנן יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים, ואסקי' הילכתא בהנושא [כתובות ק"ד ע"א] דבשאין שטר כתובה מיירי. ואע"ג שיש לדחות דלר' אלעזר מסייע מינה משום דאיהו גופיה מוקי לה [שם] בששטר כתובה בידה, מיהו לרב ושמואל לא הו(ד)ה ליה לאוקמי דלא כהילכתא. ותו דר' אלעזר נמי מודה בתוך כ"ה שנים גובה בלא שטר כתובה. ונ"ל אותה הלכה פי' לפי שיטה זו ואין להאריך. ואמרינן [שבועות שם] יפה כח הבן מכח האב כל שכן דלא גרע. ופסקינן נמי בגמרא [שם ע"ב] דהאי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד וכר' אלעזר עבד. וראיתי שכתב רבינו יצחק האלפסי מדאמרי' כולהו אמוראי בתראי הבו דלא לוסיף עלה ש"מ כדרב ושמואל עבדי' בהא מילתא, ואע"ג דאמר רב חמא השתא דלא וכו' לא עבדי' לכתחילה אלא כרב ושמואל ודיינא דעבד כר' אלעזר עבד ולא מהדרינן לעובדא מיניה דמאי דעבד עבד, אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא קרעי' ליה עד דגדלי דילמא משכחי דיינא דעבד כר' אלעזר ולא גבינן ביה כרב ושמואל, עד כאן לשונו. ומחוסר דעתי לא עמדתי על דעתו ודבריו. דאי לכתחילה דקאמר שיש לנו למחות בב"ד הרוצה לעשות שלא כרב ושמואל, שכך משמע לשונו, ואע"ג דאמר רב חמא וכו' משמע דסבירא ליה לגאון דהני אמוראי דאמרי הבו דלא לוסיף עלה פליגי עליה דרב חמא, הא מילתא מרפסא איגרי שהרי כתב (כ)דברי רב פפא דילמא משכחי דיינא דעביד כר' אלעזר, אלמא שאנו שומרים השטר קמי דיין דבעי למיעבד כר' אלעזר א"כ נקרע השטר כדי שלא יבא (לוה) [לזה]. ותו הא רב פפא גופיה הוא דקאמר דלא קרעינן ליה דהאי דיינא וכו' ולא אגבויי וכו' והיינו כרב חמא. ואי איפשר לפרש דברי הגאון אם לא נפרש דלכתחילה דקאמר, דלאו למחות ולהורות כרב ושמואל, אלא היינו לכתחילה דקאמר דהיינו דלא אגבויי מגבינן ביה כדקאמר לישנא דגמ'. ואע"פ שבדוחק יבא לישנא דאע"ג דאמר רב חמא שכתב הגאון לפרש, מוטב לדחוק ולהעמיד לשונו מלהחזיק גאון שוגג בפשוטה דשמעתא. ותו דטפי נראה דאמוראי קיימי כר' אלעזר מכרב ושמואל אלא דלא בעי למיעקרה לגמרי. ור' יוחנן קאי כר' אלעזר דירושלמי [שבועות פ"ז ה"ז]. דאימוראי נראה דלא פליגי אדר' חמא. ובעניותי נ"ל שאם הדיין לפי האמת סברתו נוטה כר' אלעזר להגבות נמי לכתחילה יכול לעשות, ופי' הכי איתא, האי דיינא דעבד כר' אלעזר, פי' דעבד כל ימיו כר' אלעזר והנהיג לעשות כן, עבד ויפה נהג ואינו טועה בדבר משנה ולא מהדרי' ליה, וכן אם הנהיג לעשות כרב ושמואל, לא הוי טעה בדבר משנה והוי פחות מטעה בשיקול הדעת, דליכא סוגיא כחד מיניהו כדאיתא בסנהדרין [ו' ע"א]. ואין הטעם משום יקרא כמו שכתבתם. והיינו דאמר רב פפא [שבועות שם] האי שטרא דיתמי וכו' ונטרינן ליה, כדברי הגאון אולי ימצא דיין דעבד כר' אלעזר אי נמי דאי תפס לא מפקינן מיניה. ורב פפא מספקא ליה היכי הילכתא. ואין להרהר על מה שפירשתי דעבד כמר עבד, שכיוצא בזה אני מפרש בפרק תפילת השחר [ברכות כ"ז ע"א] גבי תפילת המנחה, השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר דעביד הכי עביד ודעביד הכי עבד, והתם אי איפשר לפרש שיעשה פעמים כר' יהודה ופעמים כרבנן דהוי להו תרי חומרי דסתרן אהדדי לגבי תפילת ערבית ותפילת המנחה, אלא ה"פ, המנהיג לעשות כל ימיו כחד מינייהו כאיזה מהן שהנהיג יפה עשה. ולכתחילה מיירי התם, הכי נמי הכא לכתחילה מיירי. ולפירוש רבותינו נמי, אם נפסק הדין כר' אלעזר כבר כמו שאתם עשיתם ופסקתם, לא מהדרינן אע"פ שלא היה לו לעשות לדיין, דמספקא ליה ואין סברתו יכולה להכריע כחד מינייהו, מיהו אין בידינו להחזירו דהיכי נחזירנו כיון דלא הוי טועה בדבר משנה. ואע"ג דרב חסדא מוקי בסנהדרין [ל"ג ע"א] תרתי מתני' דפרכי' אהדדי בשיקול הדעת, וסבירא ליה בשיקול אם לא נשא ונתן ביד הדר דינא, וקיימא לן בהא כוותיה כדפסק האלפסי, והאריך לפרש בה' בבי, ובטעה בדבר משנה מודה רב חסדא דחוזר אפילו נשא ונתן ביד, וא"כ הני בני השנייה בקרקע לא הוי נשא ונתן. ואע"ג דיושבין בו, לא מיתוקם לן התם היכא דאמר פטור אתה דנעשה כמי שנשא ונתן ביד אע"פ שהוא בידו, דכיון דלא הוי נשא ונתן ביד נימא דהדר דינא אפי' בשיקול הדעת. איברא דלא הדר בשיקול הדעת הוי היכא דסוגיא כחד מינייהו כדאיתא בסנהדרין והדיין ירא שמים ומבחין בלבו וחוזר, אע"פ שאין אנו יכולין להחזירו, מעצמו חוזר. הילכך לא אמרינן מה שעשה עשוי אלא מחזירו אם לא נשא ונתן. וכן פי' רבינו יב"א. אבל אם הדיין עומד בדבריו ואינו רוצה לחזור, היכא דסוגיא דשמעתא כחד מינייהו אי איפשר להחזירו וכל שכן הכא דליכא סוגיא כרב ושמואל, ולאמוראי נמי מספקא, דלא מהדרי' עובדא אפי' מספק, וכ"ש אי סברתו נוטה כר' אלעזר. וא"ת היאך יבחין בסברתו כיון דאמוראי לא קמו עלה. כיון דאמר דילמא איכא דיינא דעבד כר' אלעזר, אלמא יש להבחין, ורב חמא ורב פפא הוא דמספקא להו אבל הם בעצמם הרשו לדיין הנוטה סברתו כר' אלעזר למיעבד כר' אלעזר, ואפילו לכתחילה לעשות כמותו לפירוש דידן, ולרבי' האלפסי בדיעבד. והאומר דלא הוי עבד כר' אלעזר אלא בשכבר נשבע שבועת יורשין, ואתם מדוחק זה תפסתם (בשיטא) [בשיטת רבוותא] דכוותיה מפרשי גבי השבע וטול דלא גרסי' ונשבע בפ' יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א], וגמר הדין הוי איש פלוני וכו', וכל אחד מן הגאונים בההיא יש ראייה לדבריו, לא הוצרכתם לכך ולא דמו להדדי אפי' כי אוכלא לדנא, דלא שייכי ה"מ אלא במקבל עליו דבר יתר ורוצה לחזור בו, כגון השבע וטול ונאמן עלי אבא [שם] וכיוצא בזה, אבל הכא מאיזה טעם נחזירה כיון דלא הוי טעה בדבר משנה, כיון שפסקו הדין אפי' לא נשבעו. ולדידי אפי' לכתחילה מצי למיעבד כר' אלעזר אם סברתם כמותם, ואפילו טעה בשיקול הדעת לא הוי והיכי נחזירם. (וגרסי') [ונראה] בעיני דאפי' אם בעי למיהדר הדיינין, דמה שעשה עשוי. כיון דלא הוי אפילו שיקול הדעת ואע"ג דלא נשא ונתן ביד. וכי אמר רב חסדא דהדר דינא הני מילי היכי דאיכא סוגיא ושיקול הדעת להראות לבעל דין קצת הוכחה, אבל כי האי גוונא לא. ואי אפשר לדמות נתינת הדיינין שאומר לו לך חזק וקני בקרקע, שבידם לעשות זה כמו חלטאתה ואדרכתא, וליהוי דומיא דחזקה מכי דייש אמצרא ונעל וגדר ופרץ כיון שבידם ליתן, ולחשוב זה שנשא ונתן ביד, דה"מ אם היו יורדים לו על פיהם אבל כיון שמוחזק בו ופוטרין אותו, פטור אתה לא הוי כנשא ונתן ביד, כדאיתא התם [סנהדרין שם] אפי' גבי מטלטלין.
ועל אשר שאלתם אם זוכה בו משום חזקה, סתמתם טענותיו, ועל כל זאת אשיב כי מכח חזקת עצמו דנימא שטר מכירה או מתנה הוה לי ואירכס וזכי ליה בחזקה ליכא למימר, כיון דלא אמר אתה מכרתו לי, דתנן [ב"ב מ"א ע"א] כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד וכו'. ודאי אי טעין ואמר מכח אמי אני יורשו אם אמר איני יודע כיצד בא לידה והרי החזקתי בו, אע"פ שידוע דהוה ודאי דאבאתה דתובע, זכי ביה מכח חזקה דידיה ואמרי' ליה אייתי ראייה דדרה ביה אמך אפילו חד יומא כעובדא דר' חייא בפ' חזקת [ב"ב מ"א ע"ב], וטוענין ליורש המוחזק בקרקע. וכל שכן אם אמר (כדי) [ברי] שגבאתו אמי בכתובה על פי ב"ד והוי כמו [שם] קמי דידי זבנה מינך דלא בעי ראייה כלל אלא חזקה ואע"ג שהוא קנאו שוב מן הגוי, אפי' גבי ישראל אמרי' [שם ל' ע"ב] עביד אינש דזבין דיניה. וכ"ש מן הגוי דאנס והוה ליה לתובע למחות אע"פ שהוא בלומברדיאה דלאו כשעת חירום דמי. וזה תלוי בדיינין, אם טען כך ועוד אני תובע כתובת אמי על קרקע זה ועל שאר נכסיו אפי' אם לא תועיל לי טענת חזקה שטענתי שאני בא בתורת ירושת אמי, הויא טענה מעליא כדאמרינן, אבל אם טען מכח חזקת עצמו והשתא הוא דתובע הכתובה אין לו מכח חזקה כלום כדפרישית אבל אם בא מחזקת אמו הויא חזקה. ומה שאמר הרב שכנגדכם, ואם יבא אדם לומר אפי' החזיקה בו האם אינה חזקה ואין עליהן למחות, כיון דבתנאי ב"ד קא יתבה ביה דתנן [כתובות נ' ע"ב] את תהא יתבה וכו', לאו מילתא היא, דנהי דיתבא בתנאי ב"ד וחייבין ליתן לה במדור שנשתמשה בחיי בעלה וכו' כדאיתא בפרק הנושא [שם ק"ג ע"א] ובגמ' דבני מערבא [כתובות פי"ב ה"ג] מסיים והרי היא כאשה שהלך בעלה למדינות הים, ואי איפשר ליתומים למכור המדור כיון דתפיסה ביה מחיים כדאיתא בפרק הנושא, ובירושלמי [שם פ"ד הי"ג] אמרי' דאם אין להם בית שוכרין לה בית, אפ"ה צריך למחות ולהודיע שבתנאי ב"ד יושבת, דסתמא דמילתא כיון דמת אביה' וקפדי עלה אי איתא דבתנאי ב"ד הוה יתבא מודיעים ומגלים הדבר, וכיון שלא מיחו הוי חזקה. ומנא תימרא, דתנן [ב"ב מ"ט ע"א] ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה, ופרכינן פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה. ועל כרחי' בסתם מיירי, דלא ידעינן אם התפיסה צררי למזונותיה או לא מדצריך לשנויי לא צריכא דיחד לה ארעתא אחריתי. אלמא דסתמא דמילתא אמרינן דמזוני בתנאי ב"ד קא אכלה ולא הוי חזקה. ותנאי ב"ד דמזוני הוי נמי לאחר מיתת הבעל, כדתנן [כתובות נ"ב ע"ב] את תהא יתבה בביתי ומיתזנא מנכסי וכו', ואפי' הכי בחיי דבעל הוא דלא הויא חזקה אבל לאחר מיתה הוי חזקה, דגרסי' בירושלמי בפ' חזקת הבתים [ב"ב פ"ג ה"ה] ולא לאב חזקה בנכסי הבן בחיי הבן אבל לאחר מיתה הוי חזקה ר' יוחנן אומר כולן בחייהן שנו אבל לאחר מיתה יש להן חזקה אמר רב אמי אפי' פרץ מקום שאין ראוי לפרוץ וגדר מקום שאין ראוי לגדור הוי חזקה. וגם בספר חפץ ובמקצוע[ות] הביא מירושלמי. הילכך על כורחך גבי תנאי ב"ד דתהא יתבא בביתי צריך לחלק נמי בין מחיים בין לאחר מיתה. וטעמא דאע"ג דבעל לא קפיד למחות ולהודיע, יתומים קפדי ומגלו. ודמי לחלקו דאפי' אב ובן מחזיקים עליה וכן אחין אי אית ביה דין חלוקת דשותפין כדאיתא בחזקת הבתים
<h2>דף מט:</h2>
כתב אחד מגדולי המורים שאע"פ שלא נתנו זמן ללוקח אלא כדי שיראה לתגר או לקרובו, אם המקח הוא מדברים החשובים שאין כל אדם בקי בהן, כגון אבנים טובות ומרגליות, ואין באותה מדינה מי שיכיר בהן, והלך למדינה אחרת שהיו בה בקיאים והודיעוהו שטעה, הרי זה חוזר כל זמן שהודיעוהו ואפילו לאחר כמה. וראיה לדבר סלע שחלקו בו בין כפרים לערים כמו שיתבאר לפנינו
